<h1>המאורות — ברכות</h1>
<h2>דף כט.</h2>
[ברכות י"ט ע"ב] קברו את המת וחזרו ולפניהם שני דרכים אחת טהורה ואחת טמאה, באין בטהורה בא עמהן בטהורה, באין בטמאה בא עמהן בטמאה משום כבודו. פירוש ואע"פ שהוא כהן. ורש"י גריס בענין אחר. ובהלכות טומאה בארנו. והני מילי בבית הפרס דרבנן, דקיימא לן מנפח אדם בית הפרס והולך, ובית הפרס שנידש טהור. אלמא דרבנן היא. אבל בטומאה דאורייתא לא שרינן ליה.
<h2>דף מד:</h2>
[ברכות כ"ה ע"א] שכח ונכנס לבית הכסא בתפליו מניח ידו עליהם עד שיגמור עמוד ראשון ונפסוק וניקום. אבל עד שיגמור עמוד ראשון לא יפסיק, דעמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן, סילון החוזר מביא לידי ירקון. השלמה.
<h2>דף נד.</h2>
[ברכות כ"ב ע"א] נהוג עלמא בכלאים לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פירוש וחייב שתים, אחת משום כלאי זרעים ואחת משום כלאי הכרם. ואם אין שלשתן במפולת יד, אם זרע חטה ושעורה חייב משום כלאי זרעים, ואם חטה וחרצן פטור מכלאים. והראב"ד כתב דבחטה וחרצן נמי או בשעורה וחרצן איכא משום כלאי זרעים, ותימה הוא. אך הר"מ כתב כמו שכתבנו. ומיהו איכא מאן דאמר שאם זרע שני מינין בכרם הנטוע כבר אסור בהנאה, שהרי אמרו המעביר עציץ נקוב בכרם קדש, דכתיב המלאה וכתיב הזרע, ודרשינן בפרק כל שעה זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. ואם זרע מין אחד בכרם, כיון דנהוג עלמא כר' יאשיה, מותר באכילה כל שכן בהנאה. דלא אמר רחמנא פן תקדש אלא בשלשה מינין שיש כרמך וכלאים. אבל במין אחד וחרצן, כשם שמותר לזרוע כך מותר באכילה. ואיכא מ"ד דכי נהוג כר' יאשיה לענין זריעה שמותר לזרוע מין אחד בכרם, מיהו אם זרעו אסור בהנאה, ונראה כי הר"מ הולך בדרך זו. ולא מחוור, דאם כן למאי נהוג אם אסור בהנאה הזרע והכרם. וכי תימא לענין מלקות, הא ליתא, דאם כן, נהוג בי דינא הוה ליה למימר. ועוד דלשון נהוג לא שייך ביה. ונראה לומר דאפילו בשני מינין משמע דאמר נהוג עלמא כיון דליכא חרצן שרי למזרעה ושרי אף באכילה. והיינו מנהגא דנהוג. וכן נמי משמע מסוף פרק קמא דקדושין לכאורה. והכי דינא, כלאי הכרם אסורין בארץ מן התורה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ובחוצה לארץ מדרבנן, הילכך ספקו מותר, כדתנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור בחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. ואם אינן חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אלא חטה ושעורה בלחוד שזורע בכרם, שרי אף באכילה, ושרי לזרעם בחוצה לארץ כפום מאי דנהוג עלמא. והא דהמעביר עציץ נקוב בכרם קדש, דלא כהילכתא היא כפום מנהגא, וכן כתב רבינו יעקב. וכלאי זרעים, בחוצה לארץ מותר לזרעם, ואף בארץ שהם אסורין מן התורה אם זרען מותרין באכילה. הכי משמע פ"ק דקדושין, ובפרק כל הבשר. ובארץ נמי שהם אסורין מן התורה, דוקא קנבס ולוף אבל שאר זרעים דרבנן הוא, פירוש שאינן מחמשת המינין. אבל חמשת המינין דאורייתא הם, כדאמרינן עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. והראב"ד כתב דהא דאמרינן קנבס ולוף אסרה תורה, דוקא למיסרינהו בהנאה, אבל בזריעה שאר זרעים נמי אסורין מן התורה. ובכלאי זרעים לא בעינן מפולת יד. והכי איתא מסכת כלאים. וביאורו במסכת חולין פרק כל הבשר.
